טוק-טוק, ריקשה או גג אוטובוס: החוויות התחבורתיות שלא תשכחו

נסיעה ארוכה עם כבשה שחולקת אתך את המושב האחורי של האוטובוס, היא חוויה שבטח לא חשבת שתקרה לך, וגם בטח לא תכננת להושיב עליך ילד, תינוק או קשישה מקומית. ומה עם נסיעה על גג האוטובוס? ושוד? בעולם רווי הטיולים שלנו, תתקלו בשלל באמצעי תחבורה הזויים ומנהגים מקומיים. רוצים להזכר או להכין את עצמכם לבאות? המשיכו לקרוא


מאת: יעל כפיר, מערכת אתר “עפתי!”

צילום: אביטל ישראל

תרנגולות ושיפודים - צוברים תאוצה בבוליביה

בבוליביה, תמצאו את עצמכם באוטובוסים מקומיים קטנים מהרגיל, שמכונים קולקטיבו, הפועלים במין מתכונת של מיניבוס, בלי מקום מרווח, עליהם עולים מגוון רחב של מקומיים, סוחרים, נשים וטף וכולם נוסעים עם המון ציוד ושקים, בעיקר קניות, ירקות, אוכל וכלי בית וגם תרנגולות וחזירים ולרוב הם מלאים וצפופים. בדרך עוצרים בכל מיני כפרים‬ ומיד עם עצירת האוטובוס, עטים עליו מקומיים וילדים, שמציעים שפע של לימונים, פירות, שתיה, אוכל מבושל, שיפודים, בשרים ועוד.

לא חסרים סיפורים על צפיפות באוטובוס, תרנגולות שעושות איתך את הנסיעה, אבל יש פה ושם סיפורים באמת מפתיעים, כמו מה שמטייל בשם איתי מספר על נסיעה הזויה, שארכה שבע שעות במדבר בבוליביה, שבמהלכה עלתה צעירה מקומית עם שק גדול על הגב והתיישבה לידו ובשיא חוסר הנימוס פשוט שמה עליו את השק הדי כבד שלה. "כשניסיתי בעדינות לדחוף את השק לכיוונה הוא פתאום נפתח והציץ מתוכו ראש של ילד קטן, שהסתכל עלי באדישות ופשוט חזר לשק ולהירדם עלי"...

עצה לדרך: רצוי תמיד לשים לב שבנסיעות ארוכות יש עוזר נהג שמחליף אותו, אם יש מספר אופציות תחבורתיות, רצוי לקחת את זו שהכי מוכרת והכי פופולארית.

צילום: אביבית הוברה

‫מונית אופנוע אל החופש‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

מונית האופנוע היא כלי תחבורה נפוץ בברזיל, בוליביה ובמזרח הרחוק - מדובר בשירות הסעות לאדם אחד בלבד, היתרון שלו הוא המחיר הנמוך והמהירות - החיסרון הוא רמת הסכנה. כדי להגיע לסניף הדואר המקומי לפני שיסגר או להוציא כסף בבנק, יתכן שתמצאו את עצמכם חובקים נהג אופנוע מקומי על אופנוע כבד, כשהתרמיל שלכם עדיין תלוי על הגב ומכביד עליכם גם בזמן הנהיגה. במעבר הגבול בין בוליביה לברזיל, לעתים זהו כלי הרכב היחיד הזמין.

עצה לדרך: מומלץ להמנע. מתי זו חוויה להיות מורכב על אופנוע? במזרח, בייחוד בתאילנד, הרוכבים אינם זהירים ואף לא חובשים קסדה - אז שימו לב היכן החוויה עלולה להיגמר באסון והיכן היא נשארת נעימה.

אטמי אוזניים חובה - מאבדים מהירות בהודו

כללי הנימוס המוכרים לנו אינם תופסים בהודו. ההודים נוהגים לנעוץ מבטים גם כשהם ממש ממש קרובים אליכם ואפילו לשלוח ידיים ולגעת (מקובל יותר כלפי נשים). אך פרט למבטים מסוקרנים, תוכלו לשמוע מגוון רחב של קולות גוף, ששם נהוג לשחרר בפומבי וזה כולל נחירות, יריקות ועוד צורות קולניות, שבאות לידי ביטוי באופן חופשי - הביאו אטמי אוזניים! אחרת קשה מאוד לישון, בייחוד לרגישים לקולות ובייחוד לקולות לא נעימים. בכל נסיעה תמצאו את עצמכם יחד עם המוני הודים על ציודם ומשפחתם, כולם מצטופפים יחד ולא לכולם יש מקום, אז לפעמים יושבים אחד על השני ואם אין מספיק בני משפחה, קרוב לוודאי, שינדבו אתכם לשמש ככיסא אנושי. אל תתפלאו - זה מאוד מקובל שם. כפי שמתארת תמר: "ישבנו באוטובוס הצפוף, אני ובן הזוג שלי ופתאום בלי כל התרעה מוקדמת התיישבה עלי הודית מבוגרת, בשיא הטבעיות. אני הייתי בשוק, לא ממש ידעתי מה לעשות וזה גם לא בדיוק היה נוח ונעים, בן הזוג שלי נקרע מצחוק, בשעה שאני ניסיתי לחשוב מה אני עושה עם המשקל הזה כל הנסיעה...".

אין ספק שאחת החוויות המעצימות היא להתיישב בריקשה אנושית - כזו שבן אדם שדוף ויחף סוחב ממש, משל היה סוס או עגלת מסע. הנוסע יושב על מין עגלה עם גלגלים שיש לה ידיות נשיאה מקדימה, וההודי פשוט מתרוצץ בכל מקום בעיר, מזיע, אפילו עלול לבקש שתקנה עבורו משהו לשתות באמצע הדרך. זו חוויה הודית שהיא לא תמיד נעימה, בייחוד אם אתם שני נוסעים, אבל הודו זה הודו. הריקשה הוא כלי תחבורה פופולארי ביבשת ופעמים רבות תוכלו לראות הודי שמן ומחוייט, שמובל על ידי הודי רזה ועני, שמוביל אותו בעיר בכוח רגליו בלבד. זו הדרך ללמוד את הרחובות וחוקיהם, לצפות בכלי התחבורה מקרוב, לספוג הרבה עשן וזיהום אוויר, להתרגש בעצירת פתע, כמעט להתנגש בפרה. חוויה של ממש!

עצה לדרך: רצוי לשלם יותר ולנסוע באוטובוס של Government ולא Private או Local. קיימים אוטובוסים מרווחים ויש בהם מושבי Semi Sliper, שיכולים להישען אחורה למצב של כמעט שכיבה. ברכבות ואוטובוסי שינה, אם אתם מטיילים לבד, חשוב להזמין מקום יחיד ולא זוגי, כי בזוגי אין הפרדה ותוכלו למצוא את עצמכם עם שותף הודי למיטה…

צפו באחת הרכבות ההודיות העמוסות:

טרמפ מלחיץ בכפר בארגנטינה

בדרך היפהפיה שנקראת הקרטרה האוסטרל, החולקת את נופיה בין צ'ילה לארגנטינה, יש להתארגן מראש עם רכב שכור או הסעה, כיוון שמי שמתכנן להגיע באמצעות תחבורה ציבורית, עלול למצוא את עצמו בכפר שומם (סנטה לוסיה), שהאוטובוס מבקר בו אחת לשלושה ימים. כדי שלא להיתקע, יתכן שתצאו למסע מרתק להכרות המקומיים, שנעשה על ידי טרמפים, דבר די מקובל כאן ואין מה לחשוש. אך מה קורה כשאחרי שעה של ייאוש עוצרת לשתי תרמילאיות צעירות משאית ענקית, מתוכה יוצא איש גדול מימדים הלבוש בסינר לבן ועליו כתמי דם, אך נושא עמו חיוך ענק? באירוע משתפת אותנו שיר, שסיפרה שבשלב זה הן היו די נואשות, והזדעדעו לגלות שאת התרמילים שלהן הנהג הניח מאחור, בדיוק מתחת לכמה גופות טריות של עגלים שתלויות שם, שבמהלך הנסיעה טפטפו קצת דם על התרמילים שלהן. "כשעלינו לקבינה של המשאית, היה תלוי שם סט סכינים שלא היה מבייש כל רוצח והיינו די בלחץ מזה, אבל הנהג היה כל כך חביב וכל כך ארגנטינאי, שהדאגה הפכה במהרה לחוויה טובה ומיוחדת ולנסיעה שלא אשכח לעולם".

עצה לדרך: אין כמו טרמפ שיקח אתכם למחוז חפצכם, שיאפשר לכם להכיר מקומיים חביבים או תיירים אחרים, מומלץ תמיד להיות נדיבים, לתת מתנות ומזכרות שהבאתם מהארץ וכדומה.

צילום: נטלי ויינר בניה

סיבוב על יאק בהימלאיה מישהו?

איכשהו יצא שבנפאל יש הכי הרבה סיפורים הזויים על נסיעות ותחבורה. רבים נוסעים על גג האוטובוס, שכן האוטובוסים כל כך צפופים, עד כי לעיתים, נוח יותר לשבת למעלה על הגג. אחד מהפרטים המרתקים ששמעתי מיונתן, הוא שבטרק סובב אנאפורנה אפשר לשכור יאק ליום אחד, שיעביר אותך בחלק הקשה ביותר של הפאס. תמורת התענוג משלמים 200 דולר והרכיבה אורכת כ-4-5 שעות. אז כן, סוסים וחמורים יש בכל מקום, אבל איפה עוד אפשר לרכב על יאק באחד המקומות היפים ביותר בעולם?!

הנסיעה באוטובוס של יומיים בחזרה להודו מנפאל, היא חוויה שאלי לא ישכח לעולם. לרוע מזלו, הוא בחר לשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס: "התיישבתי בקרבת הנהג הצעיר ועוזרו ובשלב מסויים אחד מהם שלף בקבוק וודקה מהמעיל שלו, לקח לגימה ארוכה והציע לי ולחבר. אני ניסיתי להבין איך אני משכנע אותו ששתייה ונהיגה לא ממש מתאימים יחד, במיוחד לא בכבישים מתפתלים, שקוראים תיגר על המוות וכמה סנטימטרים של סטייה מהכביש עלולים לקרב אותך אל העולם הבא. בעוד מחשבות אלה רצו בראשי, אני מביט על הרגליים שלי ומרצפת האוטובוס פורצות להבות והיה נראה שהמנוע עלה באש. הנוזל היחיד שראיתי מול עיני בכדי לכבות את השריפה היה הוודקה של הנהגים והסיטואציה היתה מאוד מלחיצה. אבל, לעומת זאת, את הנהג וחברו כל הנושא מאוד הצחיק ובייחוד העובדה שיש תיירים שממש נלחצים מזה, עד שמבינים שזה נוהל קבוע באוטובוסים".

עצה לדרך: לקחת בחשבון שהכל יכול לקרות - תקלות, צפיפות, נהג שהולך לישון צהריים, בעיות מכאניות שהנוסעים מנסים לתקן בעצמם, פרות שנתקעות על הפסים ואי אפשר להפריע להן, נוסעים נוספים שעולים באמצע הדרך, כולל קשישה שהבן שלה סוחב אותה עד לאוטובוס וכדומה.

צילום: אלעד איפרגן

שיטת הקרון החם ברכבת מסין למונגוליה

גיל מספר כי נסע את אחת הנסיעות שלא ישכח באוטובוס מבייג'ין לעיירת הגבול ארליאן בסין: "עברנו בבוקר את הגבול ונסענו לתחנת הרכבת שנמצאת בעיר זמנ-אוד. נסיעת לילה של 15 שעות, אנחנו 3-4 תיירים והשאר מונגולים, שחוזרים הביתה מסין לחגוג את פסטיבל הנאדם המסורתי (סוג של ראש השנה). הרכבת היתה ישנה ומקרטעת, צפופה ודחוסה בהמון ציוד מלבד אנשים שעוברים מצד לצד. בלילה כולם נכנסים ל"מיטות", שהן בעצם דרגשים צרים ולא נוחים (כמו רוב הסליפרים). אני ישנתי בקומה השלישית. באמצע הלילה, חושך מוחלט, אני מתעורר בגלל שמישהו דופק לי על הגב בחוזקה ובמהירות. חשבתי שקרה משהו, כי הוא לא הפסיק עד שהתעוררתי. בקיצור, קמתי וירדתי למטה, עמדתי לידו ושאלתי "מה קרה?" ובמקום לענות הוא פשוט טיפס למיטה שלי ונשכב שם, מתכסה ומפנה לי את הגב. עמדתי שם כמה דקות בהלם, מנסה לעכל את מה שקרה. העדפתי לא להקים אותו, כדי לא להעיר את שאר הנוסעים, במידה ויתפתח ויכוח או משהו. הכנתי קפה ופשוט עמדתי בין הקרונות עד שהוא קם וחזרתי לישון, בלי להגיד לו כלום".

עצה לדרך: נסו ללמוד מעט על האופי המקומי בטרם הנסיעה, זה יעזור לכם להתנהל כמו שצריך במקרים רבים.

נוסעים אל הלא נודע בברזיל

האוטובוסים הבינעירוניים בברזיל הם ברמה גבוהה יחסית, אבל ישנם אירועים בלתי צפויים באוטובוסים העירוניים, כפי שמספר שמי: "באחד האוטובוסים בריו, התיישבנו במושב האחורי - מה שהסתבר כטעות קריטית. למי שלא מכיר את האוטובוסים בריו, במרכז האוטובוס ישנה עמדת כרטיסן (מאובטחת בהחלט - ויש סיבה לכך...), והמושב האחורי ממש קרוב אליו. כך התיישבנו החברה ואני, כאשר כל אחד מאיתנו בחר לשבת בקצה הספסל על מנת ליהנות מהנוף של ריו. זאת כבר היתה הטעות השנייה. במהלך הנסיעה עלו שני נערים לאוטובוס והתיישבו על המושבים שבינינו. באיזשהו שלב אני מבין שהם רוצים לשדוד אותנו והבחור לידי הראה לי שיש לו סכין בכיס הקפוצ'ון והוא רוצה את הכסף. עכשיו, עמדה בפני דילמה לא קטנה. הבחורים היו שני נערים צנומים בני 15 בערך, ואני אחרי שירות צבאי הרגשתי שיכולתי לכסח אותם (תחושת טסטוסטרון מוגזמת של הצבא). מצד שני, הם ישבו ביני לבין החברה, ויותר חששתי ממה שיקרה לה מאשר מה יכול לקרות לי. הדבר המרגיז הוא, שהכרטיסן שהיה מטר מאיתנו, ראה את הסיטואציה והתעלם. פשוט הפנה את המבט למטה והתרכז בכלום - רק לא בנו. אמרתי לחברה שלי שתביא לו את הכסף (בערך 50 דולר) ואני נתתי לו את הכסף שהיה לי בכיס (בערך 100 דולר). כל הסיטואציה התרחשה בערך ב-30 שניות, מיותר לציין שנשמנו לרווחה כשזה נגמר והבנו שזה היה יכול להיגמר יותר גרוע".

עצה לדרך: במידה וחס וחלילה אתם נקלעים לשוד, אל תנסו להיות גיבורים ופשוט תנו את הכסף.

לתחילת הכתבה

ספר לנו מה דעתך בפייסבוק

סגור
0
×